(א) דיירי בית ובעל מפעל חייבים לפנות, כל אחד מתוך המקלט של הבית או המפעל, את כל המיטלטלין שבו – למעט המיטלטלין שלפי דיני ההתגוננות האזרחית חובה, או מותר, להחזיקם – לשמור על הנקיון בו ולהחזיקו במצב המאפשר את השימוש בו בכל עת כמחסה מפני התקפה. (ב) השתמש אדם במקלט מכוח רשיון לפי סעיף 15(א), יחולו החובות לפי סעיף קטן (א) על בעל הרשיון; אולם בכפוף לתנאי הרשיון ולאמור בסעיף 21(ב) מותר לו להחזיק במקלט את המיטלטלין הדרושים לצורך המטרה שלמענה ניתן לו הרשיון. (ג) היו מיטלטלין שבמקלט שייכים לאדם שאינו דייר מדיירי הבית או בעל המפעל ולא בעל רשיון כאמור בסעיף קטן (ב), תחול החובה לפנותם גם עליו. (ד) לא פונה מקלט ממיטלטלין בידי החייב בפינוים לפי סעיף זה, רשאים הרשות המקומית או עובד מעובדיה שראש הרשות הסמיכו לכך לפנותם מתוך המקלט, לאחר שניתנה לחייב הודעה על כך בכתב 15 ימים לפחות לפני המעשה; הפינוי שביצעו הרשות המקומית או עובד מעובדיה כאמור אינו גורע מאחריותו הפלילית והאזרחית של החייב בפינוי. (ה) במיטלטלין שפונו מהמקלט ינהגו לפי סעיף 21א; אולם הסמכות של ראש הג״א לפיו תהא גם לראש הרשות המקומית, למזכיר, לגזבר או למהנדס של הרשות, אם ראש הרשות הסמיכם לכך, וברשות שאיננה מועצה אזורית – גם לסגנו, ובמועצה אזורית – גם לסגן ראש הרשות שיקבע ראש הרשות. (ו) היו בבית אחד כמה דיירים או היו במבנה אחד כמה מפעלים, והבית או המבנה אינם רשומים כבית משותף, יתחלקו ההוצאות הכרוכות בקיום חובת ההחזקה של המקלט, באין הסכם על כך, לפי הוראות אלה: (1) בבית – בין הדיירים שבו, לפי מספר החדרים שבכל דירה; (2) במפעלים – בין בעליהם, לפי מספר העובדים המועסקים אצל כל אחד מהם בשעת קיום החובה. (ז) לענין סעיף זה דינו של בעל בית הגר בעצמו בביתו או בחלק ממנו או המחזיק בו בפועל, כדין דייר.