(א) נותן האישור רשאי להתיר ריכוזי מזהמים גבוהים מאלה המפורטים בתקנות 2 ו־3, ולהורות על דרך מדידת ריכוזים כאמור ועל נקיטת אמצעי בקרה כנדרש, אם נתקיים אחד מאלה: (1) הוכח להנחת דעתו, כי המפעל משתמש, להורדת ריכוזי המזהמים בתהליך הייצור ובמהלך הטיפול בשפכים, באמצעים הטכנולוגיים הטובים ביותר הקיימים; (2) הקטנת ריכוזי המזהמים תפגע בתהליך ייצור המוצר, בטיבו, באיכותו או ברישויו; (3) מקור המזהמים הוא תוצר לוואי של דודי קיטור או מגדלי קירור, ובלבד שהמפעל נקט פעולות סבירות לצמצום השימוש במים במגדלי הקירור ושלא קיימת טכנולוגיה זמינה וישימה מבחינה כלכלית, לטיפול בתוצר לוואי כאמור; (4) מקור המזהמים בתעשיית המזון, הוא בתהליכי ניקוי בסודה קאוסטית אלא אם כן קיים תחליף ישים מבחינה כלכלית לשימוש בחומר זה, למעט פעולת ההחלפה של סודה קאוסטית; (5) מקור המזהמים הוא תוצר לוואי של תהליך התפלת מים, ובלבד שלא קיימת טכנולוגיה זמינה וישימה מבחינה כלכלית, לטיפול בתוצר לוואי כאמור; (6) מקור המזהמים בתהליך הייצור אינו נקודתי באופן המאפשר הפרדה וסילוק מזרם השפכים באמצעים סבירים. (ב) מפעיל שהגיש בקשה להתיר לו הזרמת שפכים בהקלת ערכים כאמור בתקנה 4(א), יהיה פטור מהוראות תקנות 2 ו־3 עד לקבלת החלטתו של נותן האישור.